Chapter One – From Children’s Games to Actual Missions

At Lori’s house, John – her father, who had always been a practical and supportive figure – renovated the old attic and turned it into something special. “I wanted you to have a place of your own,” John said as he screwed in the last wall lamp. “A place where you can dream, think, and create.”
The attic became the main and official headquarters of the group. The soft light from the decorated wall lamps created a cozy atmosphere, and the scent of fresh wood filled the air. The walls were covered with corkboards filled with sketches, maps, and colorful notes they had written throughout their adventures. In one corner stood a small bookshelf containing research books, survival guides, and diaries which documented their activities. At the center of the room, on an old wooden table, sat a high-tech laptop connected to an array of equipment that would allow them to carry out digital operations – cyber missions that required creative thinking and serious learning.
“This is amazing!” James exclaimed excitedly upon arriving for the first time. “I never thought we’d have a place like this.”
“Look at this!” Joe said, noticing the drafting board on the wall. “We can actually map out all our adventures here.”
Lori laughed. “I think that’s precisely the idea.”
“And check out the library,” Ray added, his eyes sparkling. He pulled a survival guide from the shelf. “There are even manuals on how to set up a camp in abandoned places. This is exactly what we need.”
“Thank you, Dad,” Lori said with a wide smile. “This is much more than I ever dreamed of. Where did all this equipment come from?”
“A friend of mine who works at a big tech company donated it to the school lab, but the lab was shut down, so I thought maybe you could use it here,” John said. He gave her a slight smile. “There are tools here that can teach you a lot. Maybe one day, you’ll figure out how to use them for something important. Just promise me you’ll use this place for good.”

As the door closed, the group looked around in excitement. The soft glow from the lamp on the wooden table illuminated the attic as the group of teenagers sat in a circle. Charlie, the dog, curled up at Lori’s feet, while Martin, the raven, perched on the windowsill, watching them with an intelligent, alert gaze.
“What do you think about playing a game?” James suggested, leaning back with a smile. “A game in which everyone shares a moment that changed them or made them realize something about themselves.”
“Wow, that sounds deep,” Ray chuckled, glancing at him. “But I’m in.”
“I just hope this doesn’t turn into a psychology session,” Joe added with a light laugh, bouncing a ping-pong ball on the table.
Lori raised her hand. “I’m in! But instead of drawing lots, I’ll start,” she said, her eyes resting on Charlie.
“I knew you’d say that,” James muttered. “Go ahead.”
Lori smiled. “I think the moment that shaped me the most was when my dad brought Charlie home. It was an especially cold night, rain poured down the streets, and he found him filthy and shivering near a garbage can. He brought him home, and I helped to clean him up. Charlie was so small and weak,

but from him I learned how faith, care, and kindness can change lives.”
Charlie lifted his head as if he knew they were talking about him. He let out a quiet bark and nestled closer to Lori, who continued, “Today, he’s not just a dog – he’s a loyal friend who understands us without words. He’s been with us on so many adventures, and I can’t imagine our group without him.”
“True,” James agreed, smiling at Charlie. “But what about Martin? I think he deserves some credit too.”
“Martin is Joe’s story,” Lori said, looking toward him with a smile.
Joe nodded, his eyes turning soft and contemplative. “Well, as you all know… you were there,” he looked at his friends with a hesitant smile before continuing, “I found him when I was a kid. He had fallen from his nest in the orchard, and I don’t know why, but something inside me knew I had to save him. It was like… Martin needed me just as much as I needed him. I brought him home, fed him with a syringe, and took care of him, but then I realized I couldn’t do it on my own. So I turned to you guys, even though we weren’t really friends back then.”
Ray nodded, looking at Joe with respect. “That was really brave of you,” he said. “Not just asking us for help but

especially for picking up a baby raven while its parents circled angrily above you – that’s no small thing.”
Joe laughed. “Yeah, they really weren’t happy. But Martin… he wasn’t just a fledgling. He became a real friend, and I even taught him a few tricks.”
He turned his gaze toward the raven on the windowsill, tilting its head as if he understood they were talking about him. “He’s stayed close to us ever since, and I think he’s not just part of the family – he’s part of me. You know, I wasn’t the nicest kid back then. I had some issues. But you guys, and Martin… you helped me understand who I really wanted to be.”
“And now he’ll help us solve mysteries,” James added with a light chuckle, trying to lighten the mood. “Detective Raven. That sounds good.”
The group laughed, but for a moment, as they remembered how Joe joined their circle, a deep sense of belonging passed between them.
The turn then fell to Ray. He took a deep breath, his hands gently touching the board on the floor. “I was thinking about something a little different…” he said, his voice hesitant but steady. “I remember the first time I started thinking about big things… like death.”
The others fell silent, looking at him, listening intently.

“When I was in first grade,” he continued, his eyes drifting as if recalling that distant day, “the teacher told us that someone had died. I don’t remember who it was, but I do remember the feeling that took over me. I was terrified. It was as if everything I knew could disappear in an instant. That was the first time I realized that we are not here forever.”
Ray paused for a moment, sighed, then looked at his friends. “That night, I couldn’t sleep. So, I went to my dad. We sat together in the living room, and he explained to me. He said life is like a story – with a beginning, middle, and end. He tried to reassure me, to explain that it was natural, but I was still confused. I didn’t understand why there had to be an end at all.”
He stopped again, taking a deep breath. “Then I asked him, ‘What was before I was born?’ He smiled at me and said, ‘That was a secret, something unknown. You didn’t know you would be here, but here you are.’”
Ray smiled softly, looking back at his friends. “And later on, when I thought about it again, when I was older, it changed me. I realized that not everything we don’t understand is bad.”
Lori nodded; her eyes filled with warmth. “That’s a really special way to see things.”

“And it also made me appreciate every day,” Ray continued, his voice now filled with confidence. “Not everything has to be clear. That’s okay. And sometimes, it’s even better that way.”
The group fell silent for a moment, letting the words sink in. Then James said with a half-smile, “Well, now I feel like my story is going to be a lot less profound.”
“Wait a second,” Joe suddenly shouted, as a significant memory resurfaced. “There’s our shared story in my grandpa’s storage shed,” he added, a small smile spreading across his face. The rest of the group nodded in agreement, their eyes shining with nostalgia.
They recalled how, back in first grade, they had all entered Joe’s grandfather’s old storage shed together. The place was filled with both curiosity and a hint of fear. Joe had invited them to help him sort through his grandfather’s belongings after he had passed away. The shed was cramped and messy, overflowing with stacks of documents turning yellow, rusty tools, and faded photographs that seemed frozen in time. The light filtering through the slats in the shutters created a dramatic atmosphere, turning the already eerie shed into an even more mysterious place.

“I remember everything we found there,” Lori said excitedly. “I found an old photo album from your grandfather’s military days.”
“Your grandfather was a legend,” James added, recalling a photo where Joe’s grandpa was smiling broadly, adorned with medals, exuding admiration even in the faded picture.
“And then we found that military box, covered in dust,” Joe continued, his eyes gleaming with the memory.
“Does anyone remember what was inside?” Ray asked, glancing at the others.
“I just remember that we couldn’t open it,” Joe replied thoughtfully. “But I think it was related to my grandfather’s army stories.”
“And then,” Ray recalled, “we ran out of there like chickens when we heard the shouting from the house.”
“Right!” James laughed. “There was a crazy argument about the inheritance – everyone wanted their share of the pie.”
Joe lowered his gaze for a moment, as if the memory still stung. “Yeah,” he admitted quietly. “I was so frustrated by all the chaos at home that I ran off with the box and hid it in the orchard.”
“Wait, are you saying you never went back for it?” Lori asked, her eyes widening in surprise.

“Never,” Joe confessed. “I never even dared to open it or check what was inside.”
“Wow,” Ray said excitedly. “So maybe it’s time we do!”
“Great idea,” Lori agreed enthusiastically. “Let’s add it to our calendar, on the list of things we plan to do.”
By the end of the night, after everyone had shared their stories, they felt closer than ever. Their shared memories, along with their personal experiences, strengthened the unique bond between them.
“So, what’s first?” James asked, already sitting in front of the laptop and examining the interfaces Lori had set up.
“First, let’s see how this projector works,” Lori said, connecting her computer to the central table. Within minutes, a large map appeared on the wall.
“Wow,” Joe murmured, “with this kind of equipment, we can solve any mystery.”
“And that’s exactly what we’re going to do,” Lori smiled.
The group never stopped seeking challenges. Their adventures varied – sometimes taking them outdoors, where they explored hidden groves and uncovered long-lost secrets. One time, they stumbled upon an abandoned storage house packed with century-old camping gear, a forgotten relic of the

past. At other times, their challenges were digital, requiring them to crack codes and solve intricate puzzles. On one occasion, they unearthed an old disc buried deep in their school’s computer files – only to find it contained a list of student grades from decades ago, including those of their very own history teacher. Unsurprisingly, her history grade was below average. The group couldn’t resist reminding her of it.
“So, what’s the plan for today?” Joe asked one day as he rearranged the notes on the board.
“I checked something interesting,” Lori said, pointing to a map with a red mark. “There’s this small forest no one ever talks about. I think there’s something special there.”
“I’m in,” James said immediately, while Ray added, “As long as we prepare properly. No unnecessary risks.”
The sunken raft, the glider that never took off, and the dreams that had sometimes crashed – these were the building blocks of the group. Failures that once seemed like insurmountable obstacles had become lessons that taught them how to get back up, try again, and find creative solutions. They had learned that failure wasn’t the end of the road, but just another step toward success.

As they moved into high school, a new chapter began – new challenges, bigger dreams, and their friendship only grew stronger. Years passed, but the attic remained the beating heart of their bond. Joe, with his physical strength and courage, joined the school’s athletics team. Lori, with her sharp mind and creativity, led the computing project and gained significant recognition. James, who loved taking things apart and putting them back together, found his place in the robotics club, while Ray, a natural leader, became a Boy Scouts instructor and was highly admired by his trainees. Each of them was busy with their own path, but no matter how demanding life became, they always found time to return to Lori’s attic. It was more than just a meeting spot – it was the space where their friendship had been forged, the lab where they had learned to dream, create, and solve problems together.
Despite their obligations and the changes they experienced, they always prioritized their friendship. They had come to understand that their differences were their greatest strength — each of them played a unique role, and their various combined talents created a whole that was greater than the sum of its parts.

It was a night as dark as coal, moonless and cloudless. The town appeared deserted, the streets empty, with only a cool breeze drifting between the dark houses. The teenagers, exhausted after a long day of activities, had no idea that this night would mark the beginning of an adventure that would change their lives.
As the eerie silence covered the town and only the howling wind could be heard, the residents’ cell phones all began to chime simultaneously. An emergency alert about a terrorist attack shattered the tranquility. Within moments, their world was turned upside down. Each of the teens had been immersed in their own routine, but the piercing sound of the alert made them realize that this night would be unlike any other.
James, sitting in his room reading a science fiction novel, nearly dropped the book as he jumped at the sound of the notification. He quickly glanced at his phone, and a look of seriousness crossed his face. “Unbelievable,” he muttered to himself, getting up quickly and grabbing the backpack he had prepared in advance. He strapped on his helmet, grabbed his electric scooter, and sped off.
Joe, in the middle of a push-up workout, stopped immediately. Breathing heavily, he reached for his phone and read the alert. “This isn’t random,” he whispered to himself.
Quickly gathering his essentials, he put on his sneakers and sprinted toward Lori’s house. Despite the cold wind slapping against his face, he didn’t slow down, eager to arrive on time.
Ray was at his desk, working on a mechanical problem for his physics homework. Suddenly, his phone vibrated violently, the abrupt alert breaking his concentration. He froze for a moment, his eyes locking onto the screen, where an emergency message from the government appeared: ‘Emergency event in the town of McAllen, Texas. Remain indoors until further notice.’
Leaning back in his chair, Ray thought quickly about his next move. “This must be serious,” he murmured, knowing the government wouldn’t issue such warnings lightly. Just then, his phone vibrated again – this time it was Lori: “Attic. Urgent. Bring everything we need.”
Ray didn’t hesitate for a second. He sent a short message to his mother: “Going to Lori’s, be back soon,” knowing she wouldn’t panic and trust him, as was common in their small-town neighborhood where kids roamed freely from a young age.
He grabbed his jacket from the rack, pushed his tools aside, picked up his always-ready backpack, and headed out. Taking side alleys, he kept a low profile, avoiding the eyes of city patrol guards roaming the streets. The dim streetlights cast long shadows on the pavement, and the crisp air carried a quiet tension. Ray felt he was stepping into something big, something serious. He quickened his pace, determined to reach the attic and find out exactly what was happening.
At the time of the alert, Lori had been lying on her bed, her laptop resting on her lap. She was carefully reading an article about remote-controlled irrigation systems using wireless sensors to detect natural disasters. Occasionally, she jotted down notes in her notebook, her eyes gleaming with excitement as she understood how this technology could help farmers cope with droughts or floods in real time.
She leaped from her spot the moment she heard the alert. She knew her friends were already on the move. She sent a message to the group, turned off the light in the room, and ran up to the attic, where she began activating all the systems.
In the darkness and absolute silence, the group gathered in Lori’s attic.
James, who arrived first on his electric scooter, was surprised to see the attic control room already running at full capacity. Several screens displayed live news broadcasts and internet feeds with breaking reports. He immediately got to work, following Lori’s technical instructions to prepare for the situation.
Joe arrived next, panting from his sprint. He took charge of arranging the table with drinks, snacks, and supplies – he knew it would be a long night, and everyone would need the energy. “I’ll take care of the refreshments,” he announced with a grin, trying to lighten the mood.
Ray was the last to arrive, sweating and out of breath. He had to run and evade a city patrol officer stationed at the corner of the street. He stopped in Lori’s backyard and leaned against the wall, taking deep breaths. After a few seconds of rest, he climbed the ladder leading to the attic. “Sorry for the delay,” he said, as James chuckled, “Didn’t think you’d be getting your workout in tonight.”
Lori sat focused in front of her computer, typing rapidly. In the background, updates burst out from the security forces’ communication devices. She was using an application she had developed specifically for tracking and analyzing communications, confident that this information would give the group an accurate and up-to-date picture of the situation.
“Everyone ready?” Lori asked as the others gathered around.
“Yes,” James replied, pulling out a tablet and connecting it to the network. “But before we start, let’s make sure everything is working properly,” he added, scanning the screens on the desk. “Lori, check the cameras. Joe, make sure we have access to the city’s secure server. Ray, verify that the codes we need are ready for use.”
Joe nodded, got to work, and as they had practiced countless times before, began hacking into the city’s servers. Meanwhile, Ray inserted the password and encryption data, a skill they had honed together in online cyber courses. Lori, on her part, pulled up an interactive map on the big screen, which started filling with live data.
“Perfect,” Lori said after a few minutes of quiet work. The system had begun analyzing transmissions and incoming data. The screen displayed the locations of police patrols, the routes of emergency forces, and even reports of military off-road vehicles heading toward the town. Areas with high concentrations of forces were marked in bright red.
“I still can’t believe this actually works,” James said with a grin, watching the information unfold on the screen.
“Don’t forget all the nights we spent on this. Train hard, fight easy,” Joe added as he continued ensuring their connection to the city’s servers remained stable. “And how many times we almost got caught by our teachers,” Lori laughed lightly, recalling their secret efforts to study and improve their skills. “Seems like your memory is a little short,” James smirked. “There was one incident you might be repressing. We got caught, and even the police got involved, remember?” He reminded everyone of the experience they had early on when they first hacked into the city’s servers. “But it was worth it. Now we can see the whole picture and always stay one step ahead.”
“It’s not just because of our skills,” Ray added seriously. “The app you developed, Lori, is truly a masterpiece.”
“Thanks,” Lori said humbly, though she couldn’t hide the small smile that spread across her face. “But now let’s focus – we have a mission to complete.”
“The silence outside is unsettling,” Joe said, glancing out the window at the empty streets.
“This is our time to act,” Lori said resolutely. “Let’s start by understanding the situation and figuring out how we fit into it.”
“This is incredible,” James murmured, looking at the display. “All this information… at the push of a button.”
Ray stepped closer to the screen, examining the data carefully. “All the security forces have been deployed to the scene,” he noted thoughtfully. “It looks like a sophisticated diversion. Why would they leave the police station so unguarded?”
“I’m telling you,” Ray continued, narrowing his eyes at the screen, “this looks like a trap.”
“A trap for whom?” James asked, pointing at one of the data points.
“Maybe not a trap, but a distraction,” Lori suggested, her eyes fixed on the data. “Something isn’t adding up.”
They continued analyzing the information. The sound of Lori’s keyboard clicks blended with the heavy silence that filled the room.
“If this is a diversion,” Joe said, “then why? What’s their objective?”
As they sat around the table in the attic, Lori continued analyzing the data received from the artificial intelligence program. The tension in the room was palpable, and each of them was deep in thought.
As she delved deeper into the analysis, Lori came across an unusual record concerning a prisoner named Blake. His file indicated that he had been detained at the local police station, where an electronic ankle monitor had been attached to him in preparation for his upcoming trial. The device was meant to track him at all times, but something had gone wrong. “The electronic ankle monitor was connected to the municipal tracking system,” Lori explained.
They continued reviewing Blake’s data. “It turns out he was suspected of being a key figure in an international crime cartel involved in smuggling and human trafficking. Despite authorities pressuring him to cooperate, Blake remained loyal to the cartel and refused to testify against them,” James read aloud from a news website. “It seems that in response, the cartel likely planned a daring rescue operation for him,” he stated with certainty.
“If Blake isn’t going to talk, no wonder they wanted to get him out as quickly as possible,” Ray said, examining the map on the screen. “They won’t leave him here in the detention center.”
“That explains the whole diversion,” Lori added. “They know the forces have been redirected to the terrorist attack, which gives them a window of opportunity to act.”
“And the electronic ankle monitor?” Joe asked.
“I’m already on it, connecting to it now,” Lori exclaimed excitedly, her face lighting up with enthusiasm. “It’ll take me a few minutes to start receiving location data.”
James stood up first. “We need to check this out.”
“This is dangerous,” Lori said, looking at James, though she knew there was no choice but to act. “But if you’re going, take the communication gear and stay in constant contact. We’ll stay here and do everything we can from this end.”
“We’re heading out,” James declared decisively. He and Joe positioned themselves by the window, and Charlie, leaped after them eagerly. Lori knew there was no point in trying to stop him – Charlie was an inseparable part of the group. While he might risk the mission by barking, his presence also provided a clear advantage.
“Head toward the station,” Ray instructed, raising the communication device. “Stay on the line. We’ll update you with more details as needed.”
“We’ll move quietly – I’m listening with an earpiece,” James added, glancing at Joe. “Don’t let Charlie chase any cats along the way.”
“Very funny,” Joe replied with an eye roll. “Let’s go.”
They quietly descended into the backyard, careful not to draw attention. James started up his electric scooter while Joe held the dog’s leash. Charlie ran alongside them, his tail wagging enthusiastically as if this were just another routine walk.
Along the way, the darkened streets were ominously silent. Occasionally, the rustling of leaves in the wind or the distant hum of engines could be heard. “This feels like a ghost town,” Joe muttered, his eyes scanning the surroundings.
“Hold on a second,” Lori’s voice came through the radio. They stopped at an old bus stop near the park where they had played together as kids.
“The signal from the electronic monitor went dead right near the town’s perimeter, close to the orchard,” Lori updated. “Go there instead of the police station.”
As they approached the location, they hid the scooter among the bushes and prepared to continue on foot. Charlie stood alert; his large eyes fixed on Joe as if awaiting orders.
After a few minutes, they reached the marked point on the map. Joe pulled out a small flashlight with a red-light filter to avoid revealing their position and shone it on the ground. The beam illuminated a broken electronic ankle monitor lying discarded among the bushes.
“That’s the prisoner’s tracker,” James said. “Looks like they passed through here.”
“I’m not sure that’s everything,” Joe said suspiciously, scanning the area with sharp eyes. “They wouldn’t risk an operation like this without a well-planned escape route.”
Joe called Charlie over and showed him the tracker. “Get the scent, buddy,” he said softly. Charlie sniffed it intently, then began moving in circles until suddenly, he jumped and ran in a specific direction.
“Let’s go!” James said, and they quickly followed the dog. Charlie led them to an old, rusted fence with a gap in it. Footprints trailed beyond the opening.
“Do you remember this gap?” James asked, smiling slightly.
“Of course,” Joe replied, looking around. “We always used to escape through here into the orchard as kids.”
“Yeah, except this time, it’s not a game,” James said. Charlie, standing alert beyond the gap, looked back at them as if to say, Come on!
“We’re entering the orchard,” Joe reported to Lori and Ray over the radio. “Following Charlie – stay tuned.”

פרק ראשון

ממשחקי ילדים למשימות אמיתיות

בבית של לורי, ג’ון – אביה, שהיה תמיד דמות מעשית ותומכת – שיפץ את עליית הגג הישנה והפך אותה למקום מיוחד. “רציתי שיהיה לכם מקום משלכם,” אמר ג’ון, בעודו מבריג את מנורת הקיר האחרונה. “מקום שבו תרגישו שאתם יכולים לחלום, לחשוב וליצור.”

עליית הגג הפכה למרכז הפעילות העיקרית והרשמית של החבורה. האור הרך שהגיע מפנסי הקיר המעוצבים יצר תחושת חמימות, וריח העץ החדש התפשט באוויר. קירות החדר כוסו בלוחות שעם שעליהם שרטוטים, מפות ופתקים צבעוניים שהם כתבו במהלך ההרפתקאות שלהם. בפינה אחת עמדה ספרייה קטנה ובה ספרי חקר, מדריכי הישרדות, ויומנים שבהם תיעדו את הפעילויות שלהם. על שולחן עץ ישן במרכז החדר ניצב מחשב נייד מתקדם שחובר למכשור טכנולוגי שיאפשר להם לבצע מבצעים דיגיטליים – משימות סייבר שידרשו חשיבה יצירתית ולמידה רצינית.

“זה מדהים!” קרא ג’יימס בהתלהבות כשהגיע למקום לראשונה. “אף פעם לא חשבתי שיהיה לנו מקום כזה.”

“תראו את זה!” אמר ג’ו כשהבחין בלוח השרטוטים שעל הקיר. “אנחנו יכולים ממש למפות את כל ההרפתקאות שלנו פה.”

לורי צחקה. “אני חושבת שזה בדיוק הרעיון.”

“ותראו את הספרייה,” הוסיף ריי בעיניים נוצצות. הוא שלף מדריך הישרדות מהמדף. “יש פה אפילו מדריכים על איך להקים מחנה במקומות עזובים. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.”

“תודה, אבא,” אמרה לורי בחיוך רחב. “זה הרבה יותר ממה שחלמתי עליו. מאיפה כל הציוד הזה?”

“חבר שלי שעובד בחברה טכנולוגית גדולה תרם אותו למעבדה בבית הספר, אבל היא נסגרה, אז חשבתי שאולי תוכלו להשתמש בו כאן,” אמר ג’ון. “יש פה כלים שיכולים ללמד אתכם הרבה. אולי תגלו יום אחד איך להשתמש בהם למשהו חשוב. רק תבטיחו לי שתשתמשו במקום הזה לדברים טובים,” השיב ג’ון בחיוך קל, מביט בהם רגע לפני שיצא.

כשהדלת נסגרה, החבורה התבוננה סביב בהתלהבות.האור הרך מהמנורה שעל שולחן העץ האיר את עליית הגג כשחבורת הנערים ישבה במעגל. צ’ארלי הכלב התכרבל ליד רגליה של לורי, בעוד מרטין העורב עמד על אדן החלון, מביט בנערים במבט חכם וערני.

“מה דעתכם שנשחק במשהו?” הציע ג’יימס, נשען לאחור בחיוך. “משחק שבו כל אחד מספר על רגע שגרם לו להשתנות או להבין משהו על עצמו.”

“ואו, נשמע עמוק,” צחק ריי, מציץ בו. “אבל אני בעניין.”

“אני רק מקווה שזה לא יהפוך למסיבת פסיכולוגיה,” הוסיף ג’ו בצחוק קל, מקפיץ את כדור הפינג־פונג שעל השולחן.

לורי הרימה את ידה. “אני בעד! אבל במקום להגריל, אני אתחיל,” היא אמרה כשעיניה מביטות בצ’ארלי.

“ידעתי שתגידי את זה,” מלמל ג’יימס. “קדימה, תתחילי.”

לורי חייכה. “אני חושבת שהרגע שהכי עיצב אותי היה כשאבא שלי הביא הביתה את צ’ארלי. זה היה לילה קר במיוחד, גשם שטף את הרחובות, והוא מצא אותו רועד ומלוכלך ליד פח אשפה. הוא הביא אותו הביתה, ואני עזרתי לנקות אותו. צ’ארלי היה כל כך קטן וחלש, אבל למדתי ממנו איך אמונה, אכפתיות וטיפול יכולים לשנות חיים.”

צ’ארלי הרים את ראשו, כאילו ידע שמדברים עליו. הוא נבח בשקט ונצמד אל לורי, שהמשיכה: “היום הוא לא רק כלב – הוא חבר נאמן שמבין אותנו בלי מילים. הוא היה איתנו בכל כך הרבה הרפתקאות, ואני לא יכולה לדמיין את החבורה שלנו בלעדיו.”

“נכון,” אמר ג’יימס, מחייך אל צ’ארלי. “אבל מה עם מרטין? נראה לי שגם לו מגיעה מחמאה.”

“מרטין הוא הסיפור של ג’ו,” אמרה לורי כשהיא מביטה לעברו בחיוך.

ג’ו הנהן, ועיניו הפכו לרכות ונוגות. “טוב, כמו שכולכם יודעים… הייתם שם,” הוא הביט אל חבריו בחיוך מהוסס, והמשיך, “מצאתי אותו כשהייתי ילד. הוא נפל מהקן בפרדס, ואני לא יודע למה, אבל משהו בי ידע שאני חייב להציל אותו. זה היה כאילו… מרטין היה זקוק לי בדיוק כמו שאני הייתי זקוק לו. הבאתי אותו הביתה, האכלתי אותו במזרק וטיפלתי בו, אבל אז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד. אז פניתי אליכם, אפילו שלא היינו חברים כל כך באותה תקופה.”

ריי הנהן, מביט בג’ו בכבוד. “היית ממש אמיץ,” הוא אמר. “גם כשפנית אלינו, אבל במיוחד כשהרמת גוזל עורבים כשההורים שלו כועסים מעליך – זה לא דבר פשוט.”

ג’ו צחק. “כן, הם ממש לא היו מרוצים. אבל מרטין… הוא לא היה סתם גוזל. הוא הפך לחבר אמיתי, ואפילו לימדתי אותו כמה טריקים.”

הוא הפנה את מבטו אל העורב שישב על אדן החלון והטה את ראשו כאילו הבין שהשיחה עליו. “הוא נשאר קרוב אלינו מאז, ואני חושב שהוא לא רק חלק מהמשפחה – הוא חלק ממני. אתם יודעים, לא הייתי הילד הכי נחמד. היו לי כמה בעיות אז. אבל אתם, ומרטין… עזרתם לי להבין מי אני באמת רוצה להיות.”

“והוא יעזור לנו לפתור תעלומות,” אמר ג’יימס בצחוק קל, מנסה להקליל את האווירה. “עורב־בלש. זה נשמע טוב.”

החבורה צחקה, אבל לרגע קט, כשנזכרו בכניסתו של ג’ו לחבורה, חלפה ביניהם תחושת שייכות עמוקה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

הסבב המשיך, והגיע תורו של ריי. הוא נשם עמוק כשידיו נוגעות בעדינות בלוח שעל הרצפה. “אני חשבתי על משהו קצת שונה…” הוא אמר כשקולו מהוסס אך יציב. “אני זוכר את הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על דברים גדולים… כמו מוות.”

השאר השתתקו, הביטו בו, והקשיבו לו ברצינות.

“כשהייתי בכיתה א,” הוא המשיך כשעיניו נודדות כאילו הוא משחזר את אותו יום רחוק. “המורה סיפרה לנו שמישהו מת. אני לא זוכר מי זה היה, אבל אני כן זוכר את ההרגשה שהשתלטה עליי. הייתי בפחד נוראי. כאילו כל מה שאני מכיר עלול להיעלם ברגע אחד. זה היה כשהבנתי, בפעם הראשונה, שאנחנו לא כאן לנצח.”

ריי עצר לרגע, נאנח, ואחר כך הביט בחבריו. “באותו ערב לא הצלחתי להירדם, אז הלכתי לאבא שלי. ישבנו יחד בסלון, והוא הסביר לי. הוא אמר שהחיים הם כמו סיפור – עם התחלה, אמצע וסוף. הוא ניסה להרגיע אותי, להסביר שזה טבעי, אבל אני עדיין הייתי מבולבל. לא הבנתי למה בכלל צריך להיות סוף.”

הוא עצר שוב, לוקח נשימה עמוקה. “ואז שאלתי אותו: ‘מה היה לפני שנולדתי?’ הוא חייך אליי ואמר, ‘זה היה סוד, משהו לא ידוע. לא ידעת שתהיה כאן, אבל הגעת, והינה אתה.'”

ריי חייך בעדינות, מביט שוב בחבריו. “ואז… כשחשבתי על זה שוב כשכבר הייתי בוגר יותר, כמה שנים אחר כך, הוא שינה אותי. הבנתי שלא כל דבר שאנחנו לא מבינים הוא רע.”

לורי הנהנה כשעיניה מתמלאות רוך. “זו דרך ממש מיוחדת לראות את הדברים.”

“וזה גם גרם לי להעריך כל יום,” המשיך ריי כשקולו כעת מלא ביטחון. “לא הכול חייב להיות ברור, זה בסדר, ולפעמים זה אפילו טוב יותר ככה.”

החבורה שתקה לרגע, נותנת למילים לשקוע. ואז ג’יימס אמר בחצי חיוך, “טוב, עכשיו אני מרגיש שהסיפור שלי יהיה הרבה פחות עמוק.”

“רק רגע,” צעק ג’ו כשנזכר פתאום באירוע משמעותי מהעבר. “יש את הסיפור המשותף שלנו במחסן של סבא שלי,” הוסיף כשחיוך קל מתפשט על פניו. שאר החבורה הנהנה בהסכמה כשעיניהם נוצצות מהזיכרון.

הם נזכרו איך, כשהיו ילדים בכיתה א’, נכנסו יחד למחסן הישן של סבו של ג’ו. המקום היה עמוס בסקרנות ובמעט פחד. ג’ו הזמין אותם לעזור לו למיין את החפצים של סבו לאחר מותו. המחסן היה צר ומבולגן, מלא בערמות של מסמכים מצהיבים, כלי עבודה חלודים וצילומים דהויים שעמדו כאילו הזמן עצר מלכת. האור שחדר מבעד לחרכי התריסים יצר אווירה דרמטית שהפכה את המחסן, שממילא היה מפחיד, למקום מסתורי עוד יותר.

“אני זוכרת את כל מה שמצאנו שם,” קראה לורי בהתרגשות. “אני מצאתי אלבום תמונות ישן מהתקופה הצבאית של סבא שלך.”

“סבא שלך היה אגדה,” הוסיף ג’יימס כשנזכר בצילום שבו סבו של ג’ו נראה בחיוך רחב, עטור מדליות, מעורר הערצה אפילו בתמונה.

“ואז מצאנו את הקופסה הצבאית ההיא, מכוסה באבק,” המשיך ג’ו כשעיניו נוצצות מהזיכרון.

“מישהו זוכר מה היה בתוכה?” שאל ריי, מציץ בשאר החבורה.

“אני רק זוכר שלא הצלחנו לפתוח אותה,” ענה ג’ו כשקולו מהורהר. “אבל אני חושב שהיא הייתה קשורה לסיפורים של סבא מהצבא.”

“ואז,” נזכר ריי, “ברחנו משם כמו שפנים כששמענו את הצעקות מהבית.”

“נכון!” צחק ג’יימס. “היה שם ויכוח מטורף על הירושה, כל אחד רצה חתיכה מהעוגה.”

ג’ו השפיל את מבטו לרגע, כאילו הזיכרון עדיין צורב. “נכון,” אמר בשקט. “הייתי כל כך מתוסכל מהבלגן הזה בבית, שברחתי עם הקופסה והחבאתי אותה בפרדס.”

“מה, אתה בעצם אומר שמעולם לא חזרת אליה?” שאלה לורי כשעיניה מתרחבות בתדהמה.

“מעולם לא,” הודה ג’ו. “אפילו לא העזתי לפתוח אותה או לבדוק מה יש בתוכה.”

“וואלה,” אמר ריי בהתרגשות. “אז אולי הגיע הזמן שנעשה את זה!”

“מעולה,” הסכימה לורי בהתלהבות. “נוסיף את זה ליומן שלנו, ברשימת הדברים שאנחנו מתכננים לעשות.”

בסופו של הערב, אחרי שכל אחד מהם חלק סיפור, הם הרגישו קרובים יותר מאי פעם. הזיכרונות המשותפים עם הסיפורים האישיים בנו את החיבור הייחודי ביניהם.

“טוב, אז מה עושים קודם?” שאל ג’יימס, כבר יושב מול המחשב הנייד ומתחיל לבחון את הממשקים שחיברה לורי.

“קודם כול, נבדוק איך המקרן הזה עובד,” אמרה לורי, מחברת את המחשב שלה לשולחן המרכזי. תוך דקות הופיעה מפה גדולה על הקיר.

“ואו,” מלמל ג’ו, “עם כזה ציוד אנחנו יכולים לפתור כל תעלומה.”

“וזה בדיוק מה שנעשה,” חייכה לורי.

החבורה לא הפסיקה לחפש אתגרים. כל יום היה עבורה הזדמנות להרפתקה חדשה: אם היו אלו משימות חוץ שבהן חקרו חורשות נסתרות וגילו סודות חבויים, כמו הפעם שבה מצאו מחסן ישן מלא בציוד מחנה מהמאה הקודמת; ואם אתגרים דיגיטליים שבהם פרצו קודים כדי לפתור חידות מורכבות. היה מקרה שהם מצאו תקליטור ישן במחשב של בית הספר וגילו שהוא מכיל רשימת ציונים של תלמידים שלמדו שם לפני עשרות שנים – כולל המורה שלהם! הציון שלה בהיסטוריה, איך לא, היה מתחת לממוצע. החבורה לא התאפקה מלהזכיר לה זאת.

“אז מה התוכנית להיום?” שאל ג’ו יום אחד, בעודו מסדר את הפתקים שעל הלוח.

“בדקתי משהו מעניין,” אמרה לורי, מצביעה על מפה ובה סימון אדום. “יש חורשה שאיש לא מדבר עליה. אני חושבת שיש שם משהו מיוחד.”

“אני בפנים,” אמר ג’יימס מייד בעוד ריי הוסיף: “בתנאי שאנחנו מתכוננים כמו שצריך, לא לוקחים סיכונים מיותרים.”

הרפסודה ששקעה, הדאון שלא התרומם והחלומות שלא פעם התרסקו – היו אבני הבניין של החבורה. הכישלונות הללו, שפעם נראו כמו מכשולים בלתי עבירים, הפכו לכלים שלימדו אותם לקום, לנסות שוב ולמצוא פתרונות יצירתיים. הם הבינו שכישלון הוא לא סוף הדרך, אלא רק שלב בדרך להצלחה.

עם המעבר לתיכון נפתח פרק חדש – אתגרים חדשים, חלומות גדולים יותר, והחברות ביניהם רק הלכה והתחזקה. שנים עברו, אך עליית הגג נותרה הלב הפועם של הקשר שלהם. ג’ו, בכוחו הפיזי ובאומץ שלו, הצטרף לנבחרת האתלטיקה של התיכון. לורי, בעלת המוח החריף והיצירתיות הובילה את פרויקט המחשוב וזכתה להערכה רבה. ג’יימס, שאהב לפרק ולהרכיב דברים, מצא את מקומו בקבוצת הרובוטיקה בעוד ריי, שתמיד היה מנהיג טבעי, הפך למדריך בצופים וזכה להערצה מצד החניכים שלו. כל אחד מהם היה עסוק בדרכו, אבל לא משנה כמה היו עמוסים – תמיד מצאו זמן לשוב לעליית הגג של לורי. עליית הגג הייתה יותר ממקום מפגש; היא הייתה המקום שבו החברות שלהם התעצבה – המעבדה שבה למדו יחד לחלום, ליצור ולפתור בעיות.

למרות העיסוקים והשינויים שחלו בהם, הם שמרו תמיד על העדיפות העליונה שלהם: החברות. הם הבינו שדווקא השונות היא הכוח הגדול ביותר שלהם – כל אחד מהם מילא תפקיד ייחודי, והכוחות השונים שהם הביאו יצרו שלם חזק בהרבה מסך חלקיו.

היה זה לילה אפל כפחם, חסר ירח ונטול עננים. היישוב נראה נטוש, הרחובות היו ריקים, ורק רוח קרירה נשבה בין הבתים החשוכים. הנערים, עייפים לאחר יום ארוך של פעילויות – לא מעלים בדעתם שהלילה הזה יסמן את תחילתה של הרפתקה שתשנה את חייהם.

כאשר השקט המצמרר עטף את היישוב ורק נהמות הרוח נשמעו, הטלפונים הסלולריים של כל התושבים החלו לצפצף בבת אחת. הודעת חירום על מתקפת טרור קטעה את השלווה. בתוך רגעים ספורים עולמם התהפך. כל אחד מהנערים היה שקוע בעולמו, אבל כשהצפצוף הצורמני נשמע, הם הבינו שהלילה הזה לא הולך להיות כמו כל לילה אחר.

ג’יימס, שישב בחדרו ועיין בספר מדע בדיוני, כמעט הפיל את הספר כשקפץ למשמע הצלצול. הוא העיף מבט מהיר במכשיר, והבעת רצינות הופיעה על פניו. “לא ייאמן,” מלמל לעצמו, קם במהירות ומשך את התיק שהכין מראש. הוא חבש את קסדתו, תפס את הקורקינט החשמלי שלו ויצא לדרך במהירות.

ג’ו, שהיה באמצע אימון שכיבות סמיכה בחדרו, עצר מייד. הוא נשם בכבדות, ניגש לטלפון הנייד ובחן את ההתרעה. “זה לא סתם,” לחש לעצמו. הוא אסף במהירות את הדברים החיוניים שלו, נעל נעלי ספורט ויצא בריצה לכיוון ביתה של לורי. למרות הרוח הקרה שהכתה בפניו, הוא לא האט, נחוש להגיע בזמן.

ריי ישב ליד שולחן העבודה שלו, מנסה לפתור בעיה מכנית כחלק משיעורי הבית בפיזיקה. לפתע הטלפון שלו רטט בעוצמה, וההתרעה הפתאומית קטעה את מחשבותיו. הוא קפא לרגע כשעיניו ממוקדות במסך שבו הופיעה הודעת חירום מהממשל: ‘אירוע חירום בעיירה מקאלן שבמדינת טקסס. הישארו בבתים עד להודעה חדשה.’

ריי נשען לאחור בכיסאו, חושב במהירות על הצעד הבא. “זה חייב להיות רציני,” מלמל לעצמו, מודע לכך שהממשל לא שולח הודעות כאלה בקלות. בדיוק אז הטלפון רטט שוב – הפעם הייתה זו לורי: “עליית הגג, דחוף. תביא את כל מה שצריך.”

ריי לא היסס לרגע. הוא שלח הודעה קצרה לאימא שלו: “הלכתי ללורי, אחזור בקרוב,” יודע שהיא תסמוך עליו ולא תיבהל, כהרגלם של תושבי השכונה הקטנה בתוך העיר, שילדיהם מסתובבים ברחובות מגיל צעיר כעצמאיים.

הוא שלף את המעיל מהמתלה, דחף את הכלים שעל שולחנו הצידה, לקח את התרמיל שתמיד היה מוכן לפעולה ויצא מהבית. בדרכו עבר בסמטאות צדדיות, משתדל לשמור על פרופיל נמוך ולהתחמק ממבטי השומרים העירוניים שסיירו ברחובות, כשהאורות הכהים מטילים צללים ארוכים על האבנים. האוויר היה קריר ומלא במתח שקט, וריי חש שהוא עומד במרכז של משהו גדול ורציני. הוא האיץ את צעדיו, נחוש להגיע לעליית הגג ולגלות מה בדיוק קורה.

בזמן ההתרעה לורי שכבה על מיטתה כשהמחשב הנייד שלה נח בחיקה. היא קראה בעיון מאמר על שליטה מרחוק במערכות השקיה המבוססת על חיישנים אלחוטיים לזיהוי אסונות טבע. מדי פעם היא רשמה לעצמה הערות במחברת כשעיניה נוצצות מהתרגשות כשהבינה איך הטכנולוגיה הזו עשויה לסייע לחקלאים להתמודד עם בצורת או הצפות בזמן אמת. היא זינקה ממקומה כששמעה את ההתרעה. היא ידעה שהחברים שלה כבר בתנועה. היא שלחה הודעה לחברים, כיבתה את האור בחדר ורצה לעליית הגג, שם התחילה להפעיל את כל המערכות.

בחושך ובשקט מוחלט התאספה החבורה בעליית הגג של לורי.

ג’יימס, שהגיע ראשון על הקורקינט החשמלי שלו, הופתע לגלות שחדר המבצעים כבר פעל במלוא העוצמה. על כמה מסכים הוקרנו ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט ששידרו חדשות מתפרצות. הוא נכנס מייד לעניינים והחל לבצע הוראות טכניות שלורי הנחתה אותו כדי להיערך למצב.

ג’ו הגיע אחריו, מתנשף מריצה ממושכת. הוא דאג לסדר את השולחן עם שתייה, חטיפים וכיבוד – הוא ידע שהלילה עומד להיות ארוך ושכולם יזדקקו לאנרגיה. “אני אקח על עצמי את הכיבוד,” הכריז בחיוך, משתדל להפיג מעט מהמתח.

ריי הגיע אחרון, מתנשף ומזיע. הוא נאלץ לרוץ ולהתחמק מסייר עירוני שעמד בפינת הרחוב. הוא עצר בחצר האחורית של לורי, נשען על הקיר והתנשם עמוקות. לאחר כמה שניות של מנוחה טיפס על הסולם שהוביל לעליית הגג. “סליחה על העיכוב,” אמר בזמן שג’יימס צחק עליו: “לא חשבנו שתעשה ספורט הערב.”

לורי ישבה מרוכזת מול המחשב, מקלידה במהירות. ברקע נשמעו עדכונים ממכשירי הקשר של כוחות הביטחון. היא הזינה נתונים לתוך אפליקציית הבינה המלאכותית שפיתחה במיוחד למעקב וניתוח תקשורת, בטוחה שהנתונים הללו יספקו לחבורה תמונת מצב עדכנית ומדויקת.

“כולם מוכנים?” שאלה לורי כשהשאר התאספו סביבה.

“כן,” ענה ג’יימס, שולף טאבלט ומחבר אותו לרשת. “אבל רגע לפני שנתחיל, בואו נוודא שהכול עובד כמו שצריך,” הוסיף כשעיניו סורקות את המסכים שעל שולחן העבודה. “לורי, תבדקי את המצלמות. ג’ו, תוודא שיש לנו גישה לשרת המאובטח של העירייה. ריי, בדוק שהקודים שאנחנו צריכים מוכנים לפעולה.”

ג’ו הנהן, ניגש לעבודה והחל, כפי שתרגלו פעמים רבות בעבר, לפרוץ לשרת של העירייה בעוד שריי הזין את נתוני הסיסמאות וההצפנות, מיומנות שלמדו יחד במהלך קורסי סייבר אונליין. לורי מצידה העלתה על המסך הגדול מפה אינטראקטיבית שהחלה להתמלא בנתונים כל העת.

“מעולה,” אמרה לורי לאחר כמה דקות של עבודה שקטה. המערכת החלה לנתח את התשדורות והמידע שהוזרמו לתוכה. על המסך הופיעו מיקומי ניידות משטרה, מסלולי תנועה של כוחות ההצלה, ואפילו דיווחים על רכבי שטח של הצבא שיצאו לכיוון היישוב. אזורים ובהם ריכוזי כוחות בולטים סומנו באדום בהיר.

“אני עדיין לא מאמין שזה באמת עובד,” אמר ג’יימס בחיוך כשעיניו עוקבות אחר הנתונים שעל המסך.

“אל תשכח את כל הלילות שהשקענו בזה. קשה באימונים וקל בקרב,” הוסיף ג’ו תוך שהוא ממשיך לוודא שהגישה לשרת העירייה יציבה.

“וכמה פעמים כמעט נתפסנו על ידי המורים שלנו,” הוסיפה לורי בצחוק קל, זוכרת את הניסיונות הסודיים שלהם ללמוד ולשכלל את היכולות שלהם. “נראה שיש לך זיכרון קצר,” צחק ג’יימס, “היה מקרה שאולי את מדחיקה. נתפסנו ואפילו המשטרה הייתה מעורבת, זוכרים?” הוא הזכיר לכולם את החוויה שעברו בתחילת הדרך, כשפרצו בפעם הראשונה לשרתים של העירייה. “אבל זה היה שווה את זה. היום אנחנו יכולים לראות תמונת מצב שלמה ולהיות תמיד צעד אחד קדימה.”

“זה לא רק בזכות הכישורים שלנו,” הוסיף ריי בנימה רצינית. “האפליקציה שפיתחת, לורי, היא ממש יצירת מופת.”

“תודה,” אמרה לורי בצניעות, אך לא הצליחה להסתיר את החיוך הקטן שהתפשט על פניה. “אבל עכשיו בואו נתמקד – יש לנו משימה להשלים.”

“השקט שבחוץ מלחיץ,” אמר ג’ו, מציץ מהחלון על הרחובות הריקים.

“זה הזמן שלנו לפעול,” אמרה לורי, נחושה. “נתחיל בהבנת המצב ואיך אנחנו משתלבים.”

“זה מדהים,” מלמל ג’יימס, מביט בתצוגה. “כל המידע הזה… בלחיצת כפתור.”

ריי התקרב למסך, בוחן את הנתונים בעיון. “כל כוחות הביטחון נשלחו לזירה,” אמר בקול מהורהר. “זה נראה כמו הסחה מתוחכמת. למה להשאיר את תחנת המשטרה חשופה כל כך?”

“אני אומר לכם,” המשיך ריי, מביט על המסך בעיניים מצומצמות, “זה נראה כמו מלכודת.”

“מלכודת למי?” שאל ג’יימס, מצביע על אחד הנתונים.

“אולי לא מלכודת, אלא הסחת דעת,” לורי אמרה בעוד עיניה מתמקדות בנתונים שעל המסך. “משהו לא מסתדר כאן.”

הם המשיכו לנתח את המידע. רעש המקשים של לורי התמזג בשקט המעיק שעטף את החדר. “אם זו הסחה,” אמר ג’ו, “אז למה? מה המטרה שלהם?”